<h1>שו"ת הריב"ש סימן שע"ט</h1>
<h2>דף כח:</h2>
ומה שאמרו בריש פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"ב] מאי לא תצא דקאמר רב לא תצא מהיתרה הראשון, אינה ענין לזו. דהתם בנשאת ממש היא, אלא שרוצה לומר שמותרת לחזור לראשון ולא תצא מהיתרה של ראשון דאנוסה היא כיון שנשאת בעדים. ואין פירוש זה דומה לפירוש לא תצא מהיתרה הראשון שאמרו גבי עד אומר מת וגבי שבויה. דהתם ר"ל שלא תצא מהיתרה שהתירוה ב"ד ומותרת לינשא לכתחלה מפני הטעם שכתבתי בכל אחת מהן. אבל במקום אחר שאמרו אם נשאת לא תצא דבר ברור הוא שלא נאמר בו אם התירוה ב"ד לא תצא מהיתרה הראשון ותנשא לכתחלה, ואעפ"י שכשהתירוה התירוה כדין, כיון שאחר מכן נולד ספק בהתירם. כל שכן וכ"ש שאם התירוה ב"ד בטעות ששגו בהוראה, שלא עלה על דעת שתנשא לכתחלה, מאחר שהורו ב"ד ואין זו הוראה אלא טעות. וכי חכם שהורה במים שאין להם סוף שמנדין אותו, תעלה על דעתך שהאשה תנשא כיון שהתירוה ואנחנו מנדין מי שהתירוה. ואצ"ל בטועה בדבר משנה שאין ממש בדבריו. ואפילו אם היה אוסר כדתנן בבכורות [כ"ח ע"ב] ומייתינן לה בסנהדרין [ל"ג ע"א] מעשה בפרתו של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה. ואמרינן התם דפטור מלשלם משום דטועה בדבר משנה הוא. וכיון דאי איתה לפרה הוה הדרה ופטור השתא נמי פטור. אלא אפילו בטועה בשקול הדעת שאמרו [חולין מ"ד ע"ב] חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר, ומהאי לישנא משמע דאפילו דיעבד לא עשה ולא כלום השני, ובטועה בשקול הדעת היא, דאי בדבר משנה לא עשה ולא כלום הראשון כמ"ש מההיא דמעשה בפרתו. היינו דוקא חכם שטמא או שאסר שהראשון מחמיר משום דאזלינן לחומרא ואפילו בשאחרון גדול מן הראשון כל ששאלוהו לראשון והחמיר, שהרי קבלו דעתו, כדתניא בפרק קמא דע"ז [ז' ע"א] שאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם אחר ויטהר וכו', ולא מפליג ברישא בין גדול ממנו בחכמה ובמנין, ובסופא מפליג. אבל אם הראשון מקיל אמרינן ליה איכא דשרי כי האי גונא כדאמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא מי איכא דשרי כה"ג באתרא דשכיחי קלפי, כדאיתא בפ' אין מעמידין [שם מ' ע"א] ונפקי שפורי דמאן דאסר ושפורי דמאן דשרי לפי שהם היו שוין. וכתב הרמב"ן ז"ל עלה דשפורי דמאן דשרי נפקי תחלה, והכי הוה עובדא דרב הונא בר חיננא שרי תחלה, ואמר ליה רבא מי איכא דשרי כי האי גונא הא אי נפקי שפורי דמאן דאסר לא הוה מפיק רבא שפורי למשרי, דהא בשקול הדעת קא מפלגי וחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר. וכ"ש אם המחמירין הם גדולים בחכמה ובמנין, שהרי אפילו להקל בשל תורה שומעין להם כל שלא אסרו תחלה המחמירין. אבל בנשאלו בבת אחת או שהמקילין ראשונים, שומעין לגדולים בחכמה ובמנין אפי' להקל בשל תורה, כ"ש להחמיר ששומעין להם אפילו בשוין לתנא קמא בין בשל תורה בין בשל סופרים. ולרבי יהושע בן קרחה דקיי"ל כותיה בשל תורה לבד.
